ניר הלפרין
8 דקות קריאה
״אוף.״
זו הייתה המילה שסיכמה את הביקור של האחיין שלי במשרדי החברה.
הוא עמד למול המקרר הפתוח, פנים נפולות, והביט באכזבה על דלי הקרטיבים שהכיל רק כאלו בטעם לימון.
״כן, ממש אוהבים אצלנו את הלימון״ אמרתי לו בצער, מבין את האכזבה.
״...או שלא אוהבים אצלכם את הלימון״ הוא זרק חזרה, סגר את המקרר, ועשה דרכו לעבר דלת היציאה.
אפס חשיבות הקדשתי להערה הזו.
אפס!
״כולם שומעים אותי?״
הכרזתי למסך המפוצל, בוחן את ההקשבה של 30 המשתתפים שנכחו בשיחת וידאו מאוחרת. זו הייתה שיחת הועידה החודשית שלנו, בה קיבצנו קבוצת משתתפים שונה בכל פעם, על מנת לקבל פידבק לשיפור המוצר.
״תודה שקיבלתם את ההזמנה שלנו.״ אני מתחיל ומקבל מיד את ההנהונים המחויכים של כולם.
״זה בסדר, אנחנו מתים על המוצר שלכם״, הופיע מיד בצ׳אט בצד המסך.
״איך אפשר לסרב להצעה כזו?…״ הגיע שנייה לאחר מכן בתוספת אייקון מחייך.
כן, דביק משהו. גם לזה לא נתתי חשיבות גדולה מדי בהתחלה.
שעה של שיחה פורה הסתיימה עם רשימת פידבקים, רעיונות, והצעות לשיפור המוצר. כמו תמיד, האווירה הייתה טובה, מחויכת, והרגישה כמו מפגש חברי למדי.
״אשמח שוב לעזור מתי שתרצו״ אחד המשתתפים הספיק לזרוק לאוויר בטרם נפנפנו כולם למסך ונפרדנו לעבר השקיעה.
ואז הסיפור הסתבך.
ישיבה רגילה של תחילת שבוע תפסה טוויסט כשאחד המפתחים נכנס באיחור אופנתי לחדר הישיבות.
״מה זה?!״
הצבעתי בהלם לעבר הקרטיב אדום שהחזיק בידיו.
״קרטיב דובדבן, אהבת חיי.״ הוא ענה מיד, ״וזו גם הגרסה עם הסוכריות השחורות, טירוף!״
הגלגלים אצלי בראש נעו במהירות, מחזירים את ההערה של אחיין שלי לחיים -
או שלא אוהבים אצלכם לימון.
קפיצה קטנה להיסטוריה-
מלחמת העולם השנייה.
מטוסים אמריקאיים פגועים אשר שבים מין הקרב, נלקחים מיד למיפוי כל חורי הכדורים בגופם על מנת ללמוד על החלקים שיש לשפר ולהגן יותר בגוף המטוס. תהליך השיפור היה חד ויעיל - היכן שראו יותר פגיעות כדורים, דאגו להוסיף עוד מתכת להגנה, החליפו חומרים, ועשו הכל הכל בשביל למקסם את חיי הטייסים שלהם.
יום אחד העלה אחד האנשים בצוות החשיבה, מתמטיקאי יהודי בשם אברהם וולד, את הרעיון כי אולי התהליך הנוכחי הוא לא הנכון ביותר לשיפור ההגנה על המטוס.
נעצור לרגע כאן, עוד נחזור לסיפור הזה.
אני נפגש עם אחיין שלי שוב בארוחה המשפחתית. שניות אחרי שהוא מסיים לספר לכולם בהתרגשות על הביקור במשרד, אני מנצל את הרגע להוריד משהו מהלב-
״אתה זוכר את דלי הקרטיבים שיש לנו במקרר?״
״כן!״, הוא מיד החל לצחוק, ״זה שאכלו את הכל והשאירו לך את הלימון!״
הנהנתי לחיוב. ״אתה יודע שאני הייתי בטוח שיש לנו שם רק קרטיבים בטעם לימון״
״חח...כי זה מה שראית בדלי.״ הוא ענה בחדות.
הוא השאיר אותי המום.
ילד בן 5. מסקנה של הרמב״ם.
כי זה מה שראיתי בדלי…
״מישהו שומע אותי...?״
אני פונה למסך בפעם השלישית, מנסה לבחון ביאוש את רמת ההקשבה של 9 חבר׳ה אותם אספתי בפינצטה, אחד-אחד, לטובת הפגישה.
״רציתי קודם כל להגיד תודה על שהסכמתם להצטרף לשיחה.״
שקט.
״נוכל לקצר את הפגישה בעשר דקות?״ הופיע מיד בצ׳אט.
כן, זו הייתה ישיבה שונה. המשתתפים הפעם היו אלו שלא סבלו אותנו, שלא שיתפו פעולה, שנהגו להתמרמר על כל שינוי קטן שעשינו, שלא אהבו להשתמש במוצר, שהגיעו לביקור פעם-פעמיים ומיעטו לחזור. ולהביא אותם לשיחה נדרשו מאמצי שכנוע עילאיים שבאמת הפיחו בי אופטימיות לקראת מאבקי הירושה העתידיים שלי.
הם היו קרטיבי הדובדבן האבודים.
השיחה גססה במשך דקות ארוכות עד שאחת המשתתפות פצחה לפתע בנאום מרשים, חד, ומלא אמוציות. היא דיברה נמרצות על הקשיים במוצר, על המחדלים שלו, ונגעה באזורים חשוכים שמעולם לא שמענו לפני כן בשיחות האלו.
״למה לא הגעת אף פעם לישיבות האלו לפני כן?״ אני שואל אותה בסקרנות.
״בכנות?...ההזמנה שלכם תמיד מרגישה כל כך דביקה. בשבילי הדביקות הזו מניפולטיבית מדי״
הדביקות...
והרי היא זו שהביאה תמיד את המשתמשים ״הרגילים״ שלנו לישיבות האלו.
קרטיב לימון מישהו?
חזרה להיסטוריה.
אברהם וולד מתעלם ממה שראה בדלי ומציע כיוון חשיבה אחר לגמרי- אולי במקום להשקיע בחקירת המטוסים הפגועים, צריך להתמקד דווקא במטוסים שלא חזרו מין הקרב?... אולי עד עכשיו לא תוקנו החלקים הרגישים ״באמת״ במטוס, כי מי שנפגע בהם, לא הצליח לחזור ולספר על כך?...
ואולי דווקא המקומות שלא היו בהם חורי כדורים מספרים את הסיפור האמיתי של נקודות התורפה במטוס.
והשאר היסטוריה.
.png)
״ההקשבה לאלו שלא נשמעים והחיפוש אחר אלו שלא נראים״
"אמור לי מה אתה קורא, ואומר לך מי אתה." פרנסואה מוריאק